הבסיס לתפיסתי המדינית הוא האמונה בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל.

זכות שהוכרה במשפט העמים, החל מהצהרת בלפור, דרך החלטת חבר הלאומים (הארגון שקדם לאו"ם), לפיו לעם היהודי יש זכויות לאומיות בכל השטח מערבית לירדן.

מכאן הזכות החוקית על פי המשפט הבינ"ל להתיישבות ביהודה ושומרון.

מדינת ישראל היא מדינה חפצת שלום. הכרזת העצמאות מייחסת חשיבות גדולה לשלום עם שכני האזור.

כוונותיה הרציניות של ישראל התממשו תמיד כאשר בצד השני היתה מנהיגות שהבינה כי השלום עם ישראל טוב לעתיד האזור.

שני הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן הם ההוכחה שהבעיה בהשגת השלום מעולם לא היתה ברצון הישראלי.

בשונה מהסכמים אילו, הסכסוך הישראלי פלשתיני מורכב ועמוק יותר. זה איננו סכסוך טריטוריאלי כפי שמקובל לחשוב. כשלון פסגת קמפ דיוויד הוכיח כי גם כאשר ישראל הסכימה לוותר על ההתנחלויות ואפילו לחלק את ירושלים, הפלשתינים סירבו לקבל את ההצעה.

שורש הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא האמונה הפלשתינית ברעיון השיבה, לפיו שבעה  מיליון פליטים (כפי שהציג אבו מאזן בנאומו באו"ם) צריכים לחזור ליפו, חיפה, עכו וירושלים.

רעיון השיבה משמעותו חיסול מדינת ישראל.

הבנת שורש הסכסוך מחייבת התמודדות עם מחנות הפליטים הפלשתינים שממשיכים להיות מתוחזקים על ידי הקהילה הבינלאומית (אונר"א) ומטפחים בקרב הדור הצעיר את רעיון החזרת המזרח התיכון למצב שקדם ל 48'.

האופק המדיני שישראל צריכה לשאוף אליו מורכב משלושה רכיבים:

רכיב הריבונות- ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון תישאר תחת ריבונות ישראלית בכל הסדר. חבלי יהודה ושומרון, הם בסיס הקיום שלנו בארץ, השורשים ההיסטוריים שלנו, והמורשת בת אלפי השנים הקושרת אותנו אל ארצנו.

ירושלים מאוחדת

צה"ל בין הים לירדן על מנת למנוע מציאות של קריסה אזורית והשתלטות של גורמי טרור על גבולנו המזרחי.