אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, הייתי בת 16 כשדרכתי לראשונה על אדמת אושוויץ המקוללת. הגעתי, כמו תלמידי תיכון רבים, כדי לראות מקרוב ולהרגיש את הזוועה האנושית הגדולה שהתרחשה בידי אדם, לא בידי שמים. רבים שואלים היכן היה אלוקים בשואה. ראוי יותר לשאול היכן היה האדם בשואה, כי בסופו של דבר הדבר הנורא מכול קרה במשטר המכונה חילוני, לא בשם דת קדושה אלא בשם גזענות מחרידה.
האמת היא שרבים מנסים לקשור בין הקמת מדינת ישראל לבין אותן שנים איומות באירופה, ונראה לי שהיטיב לתאר יותר מכל אדם אחר ממה בעצם נהרגו, נרצחו, נטבחו שישה מיליון יהודים הרב יהודה אשכנזי. הרב יהודה אשכנזי היה מגדולי חכמי צרפת של הדור האחרון. כינויו היה מניטו, אדם שעבר התפכחות עמוקה בעקבות השואה, ומניטו הגדיר את מותם של שישה מיליון יהודים במשפט הקולע הבא: שישה מיליון יהודים מתו ממנת יתר של תקווה. כך, באירוניה דקה, הגדיר מניטו את העובדה שבמשך כל אותן שנים מעליית הנאציזם לשלטון סירבו היהודים להיפרד מהגלות, סירבו היהודים להבין כי הגיעה שעתם לעזוב את ארצות הנכר ולעלות לארץ-ישראל.
ספר מרתק של העיתונאי עמוס אילון, "רקוויאם גרמני", מתאר עד כמה כל אותה אצולה אינטלקטואלית, שהביעה רצון עז להיטמע בתוך אותה תרבות גרמנית, סירבה לראות את כל נורות האזהרה האדומות שהבהבו. עמוס אילון עצמו, אחרי המחקר המקיף הזה, במקום לומר את המובן מכול – שאין לעם היהודי מקום אחר לחיות בו בעולם מלבד ארץ-ישראל – מצער ומצטער על כך שכך הסתיימה אותה תפארת מפוארת של יהדות גרמניה. הוא חושב שניתן היה לסיים את הסיפור אחרת. עמוס אילון לא הבין – גם אם אתה חוקר היסטורי, גם אם אתה מכיר את כל העובדות, הבעיה המרכזית היא בהסקת המסקנות.
לצערנו הרב, גם היום יהודים רבים עדיין חיים בנכר, אומרים: לנו זה לא יקרה. לא מבינים את המסר החד-משמעי: ארץ-ישראל היא מקומו היחיד של העם היהודי. וגם אנחנו, כמדינת ישראל, מאפשרים לכל אותם יהודים לחיות בנכר, מבלי לומר: אחים יקרים, גם יהודי גרמניה חשבו כך. בפסגת ההצלחה האינטלקטואלית, בפסגת ההצלחה התרבותית, נאחזו בגולה, במקום להבין שהגיע זמנה של ארץ-ישראל, הגיע זמנו של העם היהודי לשוב לארצו ולהקים בה את מדינתו ולא להיאחז בנכר.
רבים חושבים שהשואה התחוללה בגלל סיבה כזאת או אחרת. יש מי שאומר בגלל החילון, יש מי שאומר משום שהיהודים שמרו את מורשתם. אנו יודעים שאלו גם אלו עלו יחד בעשן ארובות אושוויץ השמימה – חרדים לצד משכילים. הצורר הנאצי לא מצא הבדל, היה להם מכנה משותף אחד: יהודים. יהודים שלא השכילו לקרוא את צו ההיסטוריה ולעלות ארצה.
כמובן, איני מצביעה באצבע מאשימה על אותם יהודים, אבל לצערנו אותו סינדרום, אותו סינדרום של מנת יתר של תקווה ממשיך לפעם גם היום. לקח השואה לא הוסק כל עוד אנשים ממשיכים לראות בארץ-ישראל אפשרות, אפשרות לחיים, לא דרך חיים אחת ובלעדית עבור העם היהודי; כל עוד יש ישראלים היורדים מארצם ובוחרים להקים להם חיים חדשים בארץ אחרת, אנו יודעים שלקח השואה לא הופנם. העובדה שהיום יש אינטלקטואלים רבים העוזבים את הארץ, המקימים לעצמם אסכולות באוניברסיטאות ברחבי העולם, מוכיחה שמנת היתר של התקווה ממשיכה לפעם בעם היהודי.
אותו סם מסוכן ממשיך לפעם לעתים גם בהנהגה שלנו, באותה הנהגה שלא תמיד רואה מיהו האויב, אם פניו באמת לשלום. מנת יתר של תקווה מפעמת בכל אותם תהליכים שניסו להוביל לשלום, אך לא ראו כי פני האויב אינם לשלום. מנת יתר של תקווה, אופטימיות יתר – כנראה אותה תכונה יהודית היא חלק בלתי נפרד מה-DNA הפנימי שלנו, שעלינו להיאבק בו.
אנחנו צריכים היום, ביום הזה, לזכור שהאנטישמיות המודרנית היא האנטי-ישראליות. מי שמבקר את פועלה של ישראל בעזה בדוח-גולדסטון – שהוא מסמך אנטישמי לכל דבר ועניין – מבין שהעולם עצמו גם לא הבין וגם לא הפנים את לקחי השואה. זאת האחריות שלנו. זאת האחריות שלנו כעם יהודי להישיר מבט לעולם מתוך השמחה הגדולה על חזרתנו לארצנו, ולומר: עם ישראל חזר לארצו, הקים בה את מדינתו והוא רשאי להגן על עצמו בכל מקום שהוא, מכל חלקי הארץ הזאת, על כל חלקי הארץ הזאת.
עם ישראל חזק מאי-פעם, אך עלינו להכריז: מקומו של עם ישראל בארץ-ישראל בלבד, מקומם של כל אותם יהודי התפוצות רק בארץ-ישראל. עלינו להציב זאת כחזון לאומי – להשיב את כל התפוצה ארצה, כי תמה הגלות. אם מישהו צריך תזכורת לנוראותיה של הגלות, שייזכר באותן שנים טובות של גרמניה, וכולנו זוכרים את הסוף המר.
רק מסר אחד יש לאותו אירוע מכונן בחייו של העם היהודי: מקומנו רק כאן, בארץ הזאת, של כל יהודי באשר הוא יהודי. ואנו כאן נגן על זכותה של מדינת ישראל להתקיים לנצח נצחים כמדינתו של העם היהודי, כמדינה יהודית, עד קץ כל הדורות. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.