גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, היום מציינת הכנסת את יום המאבק באלימות נגד נשים. בדרך כלל זה יום של מספרים יבשים, סטטיסטיקות. 13,000 תיקים נפתחים מדי שנה במשטרה בגין אלימות נגד נשים, שבע נשים נרצחו מתחילת השנה על-ידי בני-זוגן, והמספר הזה הוא אות קלון לחברה שלא מצליחה למנוע את מקרי הרצח האלה שנה אחרי שנה. לצערי הרב, בניגוד למה שאמר השר לביטחון פנים, הסטטיסטיקה לא יורדת. גם השנה אנחנו נמצאים בדיוק באותו קנה מידה של מקרי רצח ומקרי אלימות כלפי נשים.
אבל, אני רוצה לדבר בעיקר על כך שהאלימות היא חלק מכל חלקי החברה. יש איזו תפיסת עולם שכשמדברים על אלימות כלפי נשים – אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו אשה מהפריפריה, אשה חלשה, מאוכלוסיית מצוקה, אולי עולה חדשה. אבל זה לא נכון. האלימות כלפי נשים פוגעת בכל אחת ואחת, ויכולה ועלולה לפגוע בכל אחת ואחת.
אני רוצה לספר סיפור אחד – הילה פישר. הילה פישר היתה בת 30 כשנרצחה על-ידי בעלה מייקל פישר. שניהם קצינים במשטרה. מייקל פישר ירה בה ובשני ילדיה: יובל בן השלוש וירדן, תינוקת קטנה בת חודשיים. שירה, שירה מרגלית, הותקפה באלימות על-ידי בדרן מפורסם, דודו טופז. נכון, זו לא אלימות בתוך המשפחה, אבל זו אלימות שמגיעה מהדרגים הכי גבוהים של החברה לדרגים הכי גבוהים של החברה. והארץ מזדעזעת, ליום, ליומיים, התמונות בעיתונים, ואחר כך שוכחים. אני אומרת שהסיפורים האלה – הסיפור של הילה פישר, סטודנטית מצטיינת, בעלת תואר שני במשפטים, קצינה בצבא שהתחתנה כביכול בנישואין המושלמים ביותר, ופתאום החלום הגדול הזה נגדע בפרץ אלימות אחד ששם קץ לחייה.
אנחנו צריכים לזכור שהאלימות היא חלק מכל שכבות החברה – אנשי אקדמיה מפורסמים, אנשים שמגיעים מצבא הקבע, אנשי שירות הביטחון. בכל פעם מתפרצת פרשה אחרת שמראה שאף אחד לא חף מהנגע הזה שנקרא אלימות.
אי-אפשר לנתק את זה מהאווירה הכללית שיש לנו בחברה, מהעובדה שאנחנו באחת השנים האלימות ביותר שהיו בפרץ מקרי הרצח שהתגלו בחברה שלנו, ועובדה שהמסר שלנו היום, המסר שהוציאה הוועדה לקידום מעמד האשה הוא הקמת תוכנית חירום למאבק באלימות, כפי שמקובל במדינות אירופה. במדינת ישראל של היום אין תוכנית חירום לאומית בנושא הזה. בזמנו אמרה חברת הכנסת יעל דיין שאילו הפוליטיקאים היו נאבקים באלימות כמו שהם מכריזים מלחמת חורמה בטרור, היינו רואים את שיעורי האלימות יורדים. אני מסכימה. צריך להגדיר את זה כמטרה לאומית. כל משרדי הממשלה צריכים לחבור יחד כדי לגבש תוכנית.
אני רוצה כרגע לדבר על המקומות והיעדים המרכזים שעלו.
קודם כול, ההתחלה חייבת להיות בחינוך. נערות צעירות צריכות לקבל כלים ממשרד החינוך – ואני פונה אל שר החינוך, שלא נמצא כאן – כדי לאתר בני-זוג אלימים פוטנציאליים. החברה שלנו חייבת להפסיק לדבר בשני קולות: מצד אחד רוממות כבוד האשה וחירותה, ומצד שני הצגת נשים כחפצים בפרסומות, בסרטים, בתוכניות טלוויזיה. הסטריאוטיפים של נשים ממשיכים. ההלכה היהודית מדברת על חובתו של בעל לאהוב את האשה כגופו ולכבדה יותר מגופו. הכלל הזה חייב להיות מוטמע בכל המערכות – ובעיקר תקציבים. יותר תקציבים, יותר החמרה בענישה, כפי שאמרו חברותי על הדוכן, וגם אנחנו המחוקקים צריכים להצטרף ולהרחיב את הגדרת האלימות. גם אלימות כלכלית היא אלימות. נשים שתלויות בבעלים שלהן, שאין להן עצמאות כלכלית, והן כלואות במעגל האלימות, צריך להחיל את זה גם עליהן.
אני מקווה שבשנה הבאה נוכל לעמוד כאן בלי סטטיסטיקות, אלא רק עם תחושה שעשינו משהו טוב יותר כדי להילחם בדבר הנורא הזה של אלימות כלפי נשים.