מתוך דברים שאמרתי בכנס ירושלים השביעי. בפאנל "פתרון שתי המדינות, או אולי שלוש, או אחת?". בהשתתפות: יורם אטינגר, איתמר מרכוס, אהוד יערי, וח"כ פרופ' אריה אלדד.
רעיון המדינה הפלסטינית מת פעמיים – בשנת 200 ובשנת 2008, ולאחר מכן הוא נגוז מהעולם. אפילו שר הביטחון אהוד ברק אמר לי בשיחה בינינו: ביני לבין בני בגין אין כל הבדל בניתוח כוונת הפלסטינים בפתרון שתי המדינות.
אי אפשר להמשיך בגישה הרווחת, אותה גושה מפא"יניקית, של להחליט שלא להחליט. צריך להתחיל ולומר לנו ולעולם – החלטנו להחליט, החלטנו להחליט מה עמדתנו ביחס ליהודה ושומרון ולמעמד החוקי שם. ההחלטה צריכה להיות החלת החוק הישראלי ביו"ש, בדיוק כפי שעשינו בירושלים וברמת הגולן. אי אפשר לחשוב כל הזמן מה האינטרס הבינ"ל, אסור לנו לזלזל בו, אבל יש להתחיל לחשוב מה אנחנו רוצים מעצמנו, ולעצמנו.
יש לומר – ארץ ישראל כולה היא ארצו של העם היהודי, ובעצם החלת החוק הישראלי בשטח זה אנחנו נסיר סוף סוף את הכיבוש משלוש מאות אלף המתיישבים היהודים החיים שם. זאת האוכלוסיה האמיתית החיה תחת כיבוש.
מלבד זאת, בהנחה שאנחנו מעגנים בחוק יסוד את "מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי",אנחנו צריכים למצוא פתרון הולם לפלסטינים החיים בשטח זה, ופתרון זה לדעתי צריך לכלול מחשבה למתן אזרחות מדורגת לאותם אלה, עד כדי הצבעה לכנסת. במקרה הגרוע, יהיה פה מיעוט של 30%. יש מחיר לסיפוח, והוא להתחיל להסתכל לפלסטינים בגובה העיניים.
